נכות נפשית היא נכות לכל דבר ועניין. למעשה, היא התמודדות מורכבת יותר מהתמודדות גופנית דווקא בגלל שלא רואים אותה כלפי חוץ - קשה לפנות מקום חנייה או מקום בתור כשלא רואים סיבה נראית לעין. אבל יש סיבה. יש סיבות:
- לאנשים שמתמודדים עם נכות נפשית יש מעטפת רגשית דקה עד לא קיימת. היכולת שלהם להתמודד עם העולם, עם האותות שנשלחים ממנו כל הזמן, עם התגובות של הסביבה, עם גירויים חושיים - ריח, רעש, מגע, מראה - מוגבלת מאוד, לעיתים לא קיימת. תמונה, קול, תחושה פיזית - יכולים להיות מכאיבים עבורם כמו אלכוהול לפצע.
- הכאב הזה כואב כל כך, שלפעמים הם מנסים להכאיב לעצמם פיזית, כדי להעביר את הכאב לגוף שכואב להם פחות, ולהפחית את כאב הנפש, שכואבת להם ברמות שאנחנו אפילו לא יודעים לדמיין. תארו לעצמכם כמה צריך להיות כואב בנפש כדי שתכאיבו לגוף שלכם. פגיעה עצמית של נכי נפש מקלה עליהם קצת, לזמן מאוד קצר, אבל עבור הסביבה זה הלם, שוק, בלתי נתפס ובעיקר כואב, כואב מאוד.
- האוהבים מסביב לא יודעים איך להתמודד עם זה. אי אפשר לראות כשהנפש כואבת, קשה להבין כשמסבירים את זה, וחוסר לא יודעים מה לעשות כשקרוב לליבנו כאוב כל כך בכאב שאנחנו לא יכולים לראות, להבין, להועיל - לתת משכך כאבים, להניח מטלית לחה על המצח, להבטיח שעוד מעט כבר לא יכאב כל כך. חוסר האונים הסביבתי הוא כל כך גדול, שאנחנו משתדלים להדחיק, להתעלם, להניח שזה יעבור ויהיה בסדר. מאוד קשה להפנים את הר הגעש הזה שנמצא לידינו. אין שום דרך או ידע על איך להתמודד איתו. אנחנו ממשיכים לדבר אליו כמו שאנחנו מדברים אל כל אחד. לפעמים זה כמו לצעוק על אדם חרש - למה לעזאזל אתה לא שומע. בלי לדעת, בלי להבין, בלי שידריכו איך כן – קשה מאוד לעזור להם או להקל עליהם. אנחנו לא יודעים איך.
- הסביבה הקרובה יודעת שהדבר הזה קיים. היא מתעוררת ממנו כשהוא צועק בלילות, היא מלטפת לו את הראש כשהוא שוכב בוכה מיוסר מקופל על ספסל, היא רואה את הרעידות שלו כשהוא יוצא מהבית, היא ערה לייסורים שיש לו מול כל הליכה לסופר, חתימה על טופס, ראיון קבלה לעבודה, או כל התמודדות חברתית שבשבילנו היא יומיומית, ובשבילו היא קריעת ים-סוף - בכל פעם מחדש.
- אבל עבור מי שלא חי את זה יום-יום - מאוד קשה להבין את זה או להאמין לזה. קל לחשוב שהם משקרים או מדמיינים - כי לא רואים כלום, כי הם יכולים להיות מאוד נחמדים ומאוד טובים ומאוד מנומסים. הם מתאמצים כל כך לחפות, להסתיר, להתמודד עם העולם שלא מבין אותם, עד שמה שהם הכי מיומנים בו - הוא איך לגרום לעולם להבין שהכל בסדר איתם, למרות שהם כל כך שבורים וזולגים מבפנים.
- העולם הזה כל כך כואב להם, שכמעט כל דבר הופך להיות טריגר. לפעמים זה טון דיבור, לפעמים זאת מילה שמזכירה משהו, או שמגרדת לגמרי במקרה פצע בלתי נסבל. לפעמים זה מישהו שעמד במקרה במקום לא נכון, לפעמים זה קול רעש שהוא פיסה קטנה של קש שממוטטת את המשא כולו.
- אף אחד לא אשם. לעולם לא נדע מה הטריגר או מה עלול להיות הטריגר. אי אפשר לנהל חיים כשכל מילה עלולה להיות הגפרור שמצית את האש. הסביבה הקרובה, ה care givers, חייבים להיות חזקים כמו פלדה כדי לטפל במתמודד הנפש. הם העור שמכסה את הגוף החשוף שלו. בלעדיהם אין לו יכולת להתקיים. כן. עד כדי כך. הם לעולם לא יהיו אשמים בפגיעה עצמית או אובדנות. להיפך. מגיע להם להשיא משואה על כל יום שבו הצליחו למנוע מאהוב ליבם פגיעה בעצמם. הם זקוקים לכל התמיכה שבעולם. כל הזמן. גם אם הם אומרים שהכל בסדר.
- כולנו אשמים. ההסתרה, הסודיות הלחשושים – מונעים ממתמודדי הנפש את הטיפול שהם כל כך זקוקים לו. כולם יודעים לתרום למחלות "נחשבות", אבל המחלה הזו, שהיא כל כך איומה ונוראה, סובלת מיחסי ציבור איומים לא פחות. זו מחלה שלא צריך לשאול עליה – למה זה קרה לו? בדיוק כמו שלא שאלתם על שפעת או סרטן. ככה. זו מחלה. מחלה שיכולה לעבור ולחלוף ולא להשאיר סימנים, ובאותה מידה – זו מחלה שאפשר למות ממנה. הגיע הזמן להניח את המחלה הזו על השולחן, ולתת לה את כל מה שמגיע לה. להקצות משאבים לטיפול ראוי בקהילה ובבתי החולים, לצעוק בקול גדול את הסימנים ולעורר מודעות כדי שילדים ומבוגרים לא ימותו סתם. כדי שאנשים לא ימותו בגלל סוד. בגלל פחד. אסור לנו לתת לזה לקרות.
- תחום בריאות הנפש דורש שידוד מערכות מהיסוד. מיידית. הכל. כולל ההתייחסות וכולל המשאבים. לא רק מה נותנים, אלא גם איך נותנים – חייבות להיות הכשרות רחבות שמלמדות איך מתייחסים לפגועי נפש – קוראים לזה הנגשה. בדיוק כמו שדואגים למעלית בכל בניין, צריך להיות שומר סף בכל בניין, ובבניין שמלא באנשי בירוקרטיה – כולם צריכים להיות כאלה. אסור לדרוס את פגועי הנפש בזמן שמנסים להגן על המשאב הציבורי. כן, תמיד יהיו רמאים, אבל הליבה היא לא אלה שמנסים לעקוץ את המדינה אלא אלה שמבקשים עזרה, וצריכים לעבוד כל כך כל כך קשה כדי לקבל את העזרה הזו. אסור שזה יהיה ככה. הייסורים שלהם אדירים ממילא.
- איציק סעידיאן וכל משפחתו – אנחנו איתכם במלחמה הזו, כולנו. אנחנו מחבקים אתכם ואוהבים אתכם. לא ננוח ולא נשקוט.